זאב הונשו | |
---|---|
מצב שימור | |
נכחד (EX) | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
מחלקה: | יונקים |
סדרה: | טורפים |
תת־סדרה: | דמויי כלב |
משפחה: | כלביים |
סוג: | כלב |
מין: | זאב מצוי |
תת־מין: | זאב הונשו |
שם מדעי | |
Canis lupus hodophilax טמינק, 1839 | |
תחום תפוצה | |
זאב הונשו (שם מדעי: Canis lupus hodophilax) הידוע גם בכינוי זאב יפני, כלב הרים או בשמו היפני אוקאמי (זאב), הוא אחד משני תת-המינים של זאב מצוי, שהיו אנדמיים לאיי יפן ונכחדו. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1839 על ידי הזואולוג הגרמני קונרד יעקב טמינק. זאב הונשו אכלס את האיים הונשו, שיקוקו וקיושו, בעוד שתת-המין השני - זאב הוקאידו, אכלס את האי הוקאידו. בניגוד למקומות אחרים בעולם שבהם לזאב היה דימוי שלילי, זאב הונשו היה מכובד ונערץ על ידי האוכלוסייה היפנית. עובדה זו באה לידי ביטוי גם בשם המדעי hodophilax שפירושו הוא "האפוטרופוס של הדרך", ומתייחס לאמונות העממיות ביפן שהזאב שומר על עוברי אורח. תאריך ההכחדה הרשמי של הזאב הזה הוא שנת 1905, אולם מאז ועד היום ישנם דיווחים רבים על תצפיות או ראיות לקיומו.
זאב הונשו היה תת-המין הקטן ביותר של הזאב, ככל הנראה בגלל תופעת ננסות איים. אורכו מקצה האף ועד קצה הזנב היה כ-90 ס"מ, וגובהו היה כ-30 ס"מ בלבד. על פי התיאורים, זאב הונשו היה דומה הרבה יותר לכלב הבית, קויוט ותן מאשר לאב הטיפוסי, בשל מספר מאפיינים גופניים: הפרווה שלו הייתה קצרה ומקרוזלת, זנבו היה דק ודמוי-כלב ומעוגל בקצה, ורגליו היו קצרות מאוד. בנוסף גופו היה קומפקטי יותר וצר. על כן, יש הטוענים כי זאב הונשו היווה מין נפרד בפני עצמו ולא תת-מין של הזאב המצוי.
צבע הפרווה של זאב הונשו היה שילוב של חום, לבנבן ואפרפר, ורגליו היו כהות יותר. היו לו אוזניים משולשות, חרטום קצר ומשולש ולוע גדול ורחב. עיניו וחוטמו היו גדולים.
זאב הונשו היה הטורף השני בגודלו באיים לאחר דוב שחור אסייתי, והוא היה ידוע כאחד שטורף אף בעלי חיים הגדולים ממנו בהרבה כמו אייל סיקה, סרו יפני וחזיר יפני; סביר להניח שטרפו הפוטנציאלי כלל גם מקוק יפני, גירית יפנית, ארנבת יפנית, סמור יפני, יערון יפני, חפרפרות ובעלי חיים נוספים האנדמיים ליפן.
מכיוון שהזאב היה צד כמויות גדולות של מכרסמים וארנבות, החקלאים היו נהנים מכך בעקיפין. למעשה, הנישה הביולוגית של הזאב מעולם לא מולאה מאז היעלמותו; טורפים יפניים אחרים מתמקדים בטרף קטן או איטי יותר, ואפילו בעל החיים הקרוב ביותר לזאב ביפן - שועל ראקון יפני, לעולם לא יטרוף בעלי חיים גדולים כאיילים או חזירים.
לטענת חוקרים מסוימים, הדלילות יחסית של הטרף באיים היפניים, גרמה לאוכלוסיית הזאב להיות קטנה יחסית כיוון שלא היה באי מספיק טרף כדי להזין אוכלוסיות זאבים גדולות.
בתקופות מוקדמות היו כנראה מספרים גדולים של זאבים ביפן. האוכלוסייה שלהם החלה לרדת בהדרגה משנת 1732, כאשר מחלת הכלבת הופיעה לראשונה בשיקוקו וקיושו ולבסוף גם בהונשו. המחלה השפיעה באופן דרסטי על מספרי הזאב לאורך כל המאה ה-19. היסטוריונים רבים טוענים כי הווירוס של המחלה הובא ליפן על ידי האדם במטרה לדלל את אוכלוסיות הזאבים. מאמינים שכלבי בית המקומיים גרמו אף הם להתפשטות המחלה באזורים מסוימים. כך או כך, השילוב של תמותה מהכלבת לצד ציד אינטנסיבי על ידי האדם סלל את דרכו של הזאב להכחדה.
התאוריה הרווחת היא, כי השילוב של הכלבת יחד עם כריתת היערות אילצו את זאבי הונשו להיות בסביבת בני האדם, והאיום שהאדם חש מצידם לצד עלייה בטריפת חיות הבית גרמו לכך שהזאב החל להיות נרדף בצורה ממוקדת מאוד על ידי החקלאים והכפריים כשהדימוי החיובי שלו התפוגג לגמרי. מקורות אחרים טוענים כי השמדת הזאב ביפן הייתה חלק מהמדיניות הלאומית להשמדת טורפים.
הפרט האחרון המאומת של זאב הונשו נורה בשנת 1905 במחוז נארה. מאז תאריך ההכחדה הרשמי יש עשרות דיווחים לא מאומתים על צפייה בפרטים של זאב הונשו, אולם למרות זאת משערים שהוא נכחד לגמרי.
כרגע יש כ-8 פרוות ו-5 פוחלצים של זאב הונשו במוזיאונים ברחבי העולם. 3 פוחלצים נמצאים במוזיאונים ביפן, פוחלץ אחד בהולנד, והפוחלץ של הפרט המאומת האחרון נמצא במוזיאון הבריטי.
בחודש אוגוסט של שנת 1910 - חמש שנים לאחר מותו של זאב הונשו "האחרון," כלב מוזר נורה ונהרג בחווה החקלאית "מאטסודארירה", במחוז פוקוי. בתחילה חשבו שמדובר בכלב פראי או בזאב מתת-מין אחר שברח מגן חיות, אולם צוות גן החיות שבדק יום לאחר מכן את הפגר הפריך את תאוריות אלה, וטען כי "הכלב" שנורה דומה מאוד לזאב הונשו. עמדה זו הייתה שנויה במחלוקת, כיוון שרבים ביפן האמינו שהמין נכחד ב-1905. הפגר של דגימה זו נשמר למשך תקופה מסוימת עד שהושחת לבסוף בשריפה, ומהפרשייה המסתורית נותרה רק תמונה של ה"כלב" ורישום ביומן של האירוע. במשך עשרות שנים, זהותו של הכלב המסתורי שנהרג בשנת 1910 נידונה על ידי חוקרי טבע שונים ללא הגעה לקביעה מוסכמת על שיוכו.
בתחילת שנות ה -2000, הזואולוג היפני ומומחה הזאבים יושינורי ימאיזומי (מראשי החוקרים של בעלי החיים במוזיאון הלאומי למדע), ועמיתו מיזוקו יושיוקי (חוקר נוסף מהמוזיאון הלאומי למדע), עשו ניתוח מעמיק ומפורט של התצלום של ה"כלב" משנת 1910, כמו גם בכתבי עת שקשורים לאירוע בחוה החקלאית. התצלום נבדק על ידם בקפדנות והנתונים שעלו ממנו נרשמו ביומן והושוו בזהירות למידע הידוע על זאב הונשו. זה היה אולי הבדיקה היסודית והמדעית ביותר שנעשתה על אותו אירוע.
לאחר שיקול דעת מעמיק של הראיות, שני המדענים הגיעו למסקנה כי "הכלב" שבתמונה אכן היה זאב הונשו. הם טענו שהמאפיינים הפיזיים של החיה בתמונה - כמו צבע הפרווה, הזנב המעוגל, וכל ממדי גוף - מסתדרים היטב עם אלו עם זאב הונשו. משקל הגוף הנמוך - 18.75 ק"ג, שנרשם ביומן על ידי אנשי החווה, עולה גם הוא בקנה אחד עם מידות הגוף של זאבי הונשו. בנוסף, לא דווח באותה תקופה על הימלטות של זאבים מגני חיות. מנתונים אלה עולה כי תאריך ההכחדה הרשמי של זאב הונשו צריך להתעדכן 5 שנים מאוחר יותר מהתאריך הנוכחי אם כי עדיין אין הסכמה מלאה בנושא.
בדומה למיני בעלי חיים רבים כזאב טסמני או נמר זנזיבר, מאז הכחדתו של זאב הונשו יש עשרות דיווחים על ראיות לקיומו באזורים ההרריים המרוחקים. מתחילת 1900 עד לאמצע שנות ה-2000, היו לכאורה תצפיות של זאב הונשו ותמונות, ואפילו דיווחים על לכידה של פרטים חיים או מציאת פגרים צצה מעת לעת. להלן רשימה חלקית של דיווחים הקשורים לזאב הונשו:
תצפיות על זאבי הונשו אינן העדויות היחידות על קיומו. באזורים רבים נמצאו שערות, גללים ושבילים בסבך שהתיימרו להיות של זאב. מקדשים מסוימים גם טוענים שיש ברשותם פרוות או שרידים אחרים שנאספו מזאבי הונשו שמתו לאחר תאריך ההכחדה הרשמי. לדוגמה, בשנת 1994 נמצא ברשותו של מקדש במחוז טוטורי פוחלץ של זאב שנטען שמת בסביבות 1950. פרוות זאב לכאורה נמצאה גם ברשותו של אדם שטען שהוא נהרג על ידו בסביבות שנות ה-70, אף על פי שזה לא אושר. בנוסף, שמיעת יללות זאבים דווחה גם כן. בשנת 1994 למשל, לפחות 70 בני אדם דיווחו על שמיעת יללות של זאב סביב חצי האי קיאי.
בית הגידול הנוכחי ביפן בהחלט מסוגל לתמוך באוכלוסייה של זאבים. למרות צפיפות האוכלוסייה הגבוהה של יפן, השטח הוא במידה רבה הררי ומיוער, כשמרבית האוכלוסייה האנושית מרוכזת במרכזים עירוניים גדולים במישור החוף. ביערות של יפן יש שפע של מיני טרף, עד כדי כך שמינים מסוימים כאיילים וחזירים הפכו למזיקים רציניים בתחומים רבים. המערכת האקולוגית הנוכחית נוחה למדי לטורף כמו זאב הונשו. על כן, בהתחשב באזורים העצומים של הרים מיוערים המיושבים בדלילות, בהחלט אפשרי שישנם אוכלוסיות קטנות של זאבים החבויות מבני אדם.
אם מתעלמים לרגע מפוטנציאל בית הגידול, עדיין יש בעיות מסוימות בראיות שונות לקיומו של הזאב.
זאב הונשו מהווה דמות בולטת בפולקלור והתרבות היפנית, ובניגוד יוצא דופן למקומות רבים בעולם שבהם לזאב יש דימוי שלילי, לזאב הונשו היה דווקא דימוי חיובי מאוד בקרב הכפריים והאגדות המקומיות. דוגמה לכך היא שכפרים הרריים רבים נקראים על שמו של הזאב כמו כפר אוקאמייווה (= סלע הזאב) וכפר אוקאמיטאירה (רמת הזאב); ייתכן שהשמות נובעים בגלל תצפיות מרובות על הזאבים שהיו בעבר באזורים אלו, אך יותר סביר להניח שהדבר נובע מתוך מתן כבוד לזאב. המקומיים בעבר האמינו כי הזאב הוא המגן והאפוטרופוס של ההרים, והוא מתגורר בחלקים הרחוקים והבלתי נגישים. הכפריים היו משתמשים בפרוות הזאב בטענה שזה מרחיק את חזיר הבר ואת איילי הסיקה מהיבולים. בחלק מהכפרים הנחת הגולגולת של הזאב שימשה כסגולה הן להגנה מפני החזירים והן לריפוי דיבוק. מסורת כפרית הנקראת "יובומימאי" מורכבת ממתן אורז לנקבת הזאב לאחר שהיא יולדת גור; בתמורה הזאבים יגנו על הכפר מפני סכנות.
אגדות עממיות רבות נקשרו בשמו של זאב הונשו. תינוקות נטושים למשל היו נמצאים כביכול על ידי הזאבים והללו היו מטפלים בהם. הזאבים גם היו מגינים כביכול על הכפרים מיצורים מסוכנים. לזאבים הייתה צורה רוחנית שיכולה להבין את השפה האנושית, לתגמל את הטובים ולהעניש את הרעים. הזאב תואר גם כישות רוחנית המגינה על הנוסעים בהרים. בנוסף לכך, על פי האגדות הזאב גם היה צד לפעמים מזון עבור תושבי הכפרים. חלק מהאגדות מייחסות לזאב יכולת נבואית; בהרי טאמאקי ישנו עץ הקרוי "הברוש של כלב היללות" המתייחס לכך שכביכול הזאבים יללו באזור והזהירו את תושבי הכפר בטרם בוא סופה רצינית בשנת 1889. זאבי הונשו לא נהרגו כלל על ידי כפרים מסוימים והתקפות של זאבים באזורים אלה היו נדירות. בפולקלור של כמה כפרים, רוצח של זאב הונשו יקבל עונש בעולם הרוחני. האגדות מתארות את הזאב כחיה שמוסווית ביותר על רקע הסביבה, ושפרוותו משתנה בין עונות השנה כדי להסוות את עצמו עוד יותר. בתרבויות מקומיות רבות מאמינים בשל כך שזאב הונשו מעולם לא נכחד.